רוחמה וייס משלבת בספרה החדש שתי עלילות מזמנים שונים לחלוטין: עלילה בדיונית המתרחשת לפני קרוב לאלפיים שנה, ונרקמת סביב יהודייה קפריסאית שחייה בסכנה בשל קנאות דתית וחורבן פוליטי; ועלילה בת זמננו, שבה הסופרת עצמה חוזרת לזיכרונותיה הקשים ביותר: ילדותה בבית שבו הייתה קורבן לאלימות ולגילוי עריות.
 
וייס – סופרת, חוקרת תלמוד ומהאקטיביסטיות הבולטות בישראל – מגלה שעליה להתמודד עם קונפליקט המאיים לקרוע את חייה, ויוצאת לסדרה של מסעות שמטרתם גילוי עצמי, תיקון וריפוי – לקפריסין של "מרד התפוצות" במאה השנייה לספירה, שיהודים ויוונים נלחמים בה אלה באלה; לקפריסין של ימינו, על כפריה המציעים כל טוב; למנזרים קסומים של נזירות שתקניות רחבות לב למרגלות הרי ירושלים או בפרובנס שבצרפת; להתבוננות על ההיסטוריה היהודית מנקודת מבט נשית; לשיחות על כוס קפה בקניון עם דמויות מהתנ"ך; ולילדותה שלה, הדומה לעיתים ליבשת אחרת, רחוקה, השוכנת מעבר לאוקיינוס של כאב. היהודיה האחרונה של קפריסין מציע שילוב מפתיע בין שני ז'אנרים – רומן בדיוני ומדרש אוטוביוגרפי – ומעניק קול צלול, אוהב חיים ואוהב אדם, למקומות שעד היום שוררת בהם שתיקה.
 
על המחברת
רוחמה וייס היא סופרת, משוררת, מרצה לתלמוד, מורה ואקטיביסטית פמיניסטית שנאבקת באלימות מינית ופועלת לקידום חיים של שלום וסובלנות. היא מכהנת כפרופסור לתלמוד וליווי רוחני בהיברו יוניון קולג', שם היא מנהלת את "מרכז בלאושטיין" שבמסגרתו פועלת תוכנית "סוגיות חיים", המטפחת הוראת טקסטים קלסיים מהמקורות היהודיים תוך חיבור הטקסט לחיי הלומדים. בעשור האחרון היא  כותבת טור שבועי בענייני יהדות ואקטואליה
באתר ynet. 
"היהודיה האחרונה של קפריסין" הוא ספרה האחד עשר של וייס. קדמו לו "ילתא – רומן תלמודי" (הקיבוץ המאוחד 2017) שזכה לציון לשבח של פרס ברנר, חמישה ספרי עיון וארבעה ספרי שירה – ביניהם "שפתי תפתח" (הקיבוץ המאוחד 2008) שזכה בפרס קרן גולדברג לשירה, ו"שאישה אינה אלוהים" (הקיבוץ המאוחד 2020).